כפר הס מושב עובדים בשרון ע"ש משה הס שהיה הוגה דעות יהודי ממבשרי הציונות הסוציאליסטית. 1812-1875 המושב הוקם בשנת 1931 במסגרת התיישבות ה 1000 על ידי קבוצת חלוצים יוצאי מזרח אירופה אנשי העלייה השלישית והרביעית, קבוצת המתיישבים הוקמה בשנת 1924 ונקראה ארגון יזרעאל. הארגון כלל כמה קבוצות שמקום מושבם היה בפתח תקווה, זיכרון יעקב, חיפה ומגדל
הארגון שם לו למטרה להתיישב בעמק יזרעאל.
בשנת 1929 נתכנסו הקבוצות והמוסדות המיישבים בזיכרון יעקב ושם נתבשרו שלא יוכלו להתיישב בעמק יזרעאל, והמקום החדש להתיישבותם יהיה בשרון.
הענף העיקרי עליו התבסס המושב היה הפרדס וזאת בגלל טיב הקרקע והאקלים, בתחילה עבדו המתיישבים בפרדסי הלורד מונד, ומשנצבר הידע ובשלו התנאים החלו לטעת ולעבד את החלקות במושב, במקביל נבנו הלולים הראשונים בצד הרפתות הראשונות והכול בקנה מידה של שנות השלושים והארבעים, 2-3 פרות ו 100 - 200 עופות, המושב החל לבנות את מבני הציבור הראשונים, צרכניה, גן ילדים, מרפאה, מחסן אספקה, מחלבה ובית קירור. הישוב הפך למושב חקלאי שפרנסתו אך ורק מהחקלאות.
הכפר במלחמת השחרור
ב- 13 למאי 1948 יצאה מכפר הס פלוגה המורכבת מכתות כוננות של הישובים הסמוכים לפעולת הסחה אל מול הכפר השכן טירה.תוך כדי תנועה והתארגנות נתקלה הפלוגה במארב של חיילים עיראקים שארבו לכוחותינו. 24 נפלו בקרב מהם 5 מבני כפר הס, שלושה מהם לא הובאו לקבר ישראל עד עצם היום הזה."הקרב על טירה" בהיסטוריה של כפרינו הוא חלק בלתי נפרד ובלתי נשכח.
בהמשך סבל המושב מפשיטות של הפדאיין וארגונים אחרים וחמישה מחבריו נרצחו בהתקפת מרצחים אלה. בשנת 1965 ביצע ארגון הפת"ח את פעולתו הראשונה נגד אזרחים כאשר הטמינו פצצות באסם התערובת ובאחד הבתים, בפעולה זו לא היו נפגעים.
בגן המגינים אשר במרכז הישוב ניצבת האנדרטה ועליה חקוקים 24 שמות של בני הכפר שנפלו במערכות ישראל,
אחרי הקמת המדינה היה המושב בין הראשונים לקליטת עליה ו-25 משפחות של עולים חדשים מקימים את משקם בכפר הס, כאשר המתיישבים הותיקים משמשים כחונכים ומדריכים. עם קליטתם של 25 המשקים החדשים התרחב המושב גם בשטחים חקלאים ומשבצת הקרקע שלו היא כ4000 דונם.
במהלך השנים ענפי חקלאות מסורתיים כמו הפרדס התחלפו בשטחי חממות ופרחים. רבים מוצאים את פרנסתם בערים הסמוכות ובמקצועות העתיד, אופיו החקלאי של המושב פושט צורה, ב- 1998 נבנתה שכונת הבנים החדשה המונה כ- 140 בתים חדשים שאת רובם מאכלסים בני המקום, הושקעו משאבים רבים בשיפור חזות הישוב וכפר הס הפכה לפנינה בשרון שרבים רוצים למצוא בה את ביתם.
המושב מונה כ 380 משפחות.
ריכז ושיכתב לימור אברהם
הרחבת המושב
"בשנים 1949-1948 לאחר יסוד המדינה זרמו למדינת ישראל רבבות יהודים ממחנות העקורים, ניצולי השואה. למדינה לא היו עוד אז הכלים המתאימים לקליטת רבבות עולים בחודש, ומחוסר ברירה שיכנה אותם במחנות-אוהלים שהוקמו למטרה זו. הייתי אחד העולים האלה וזכור לי היטב אורח-החיים במחנות העולים. כל אחד מאתנו חיפש דרך להיחלץ ממחנות אלה בהקדם. באחד הימים עבר קול במחנות שהסוכנות היהודית מארגנת עולים להתיישבות במושבים.<br>תנועת המושבים הקימה ארגונים להתיישבות בשתי צורות: 1) הקמת מושבים חדשים. 2) מילואים במושבים קיימים, שקראו להם "הרחבה". אני וקבוצת חברים נועדנו להרחבה של המושב כפר-הס.<br>כשבאנו לכפר-הס כדי לעשות היכרות עם המקום - התרשמנו מאוד. הוגד לנו שלכל חבר יש 7 דונם פרדס, כמה פרות, לול-עופות וכמה דונמים ירקות. הכל העיד שזה כפר מסודר ומאורגן היטב. לפי התכנית צריך היה לקבל 25 משפחות עולים, והשטח המיועד ל"הרחבה" נמצא בדרומו של המושב.<br>היה זה שטח שומם וריק, שגדלו בו קוצים ועשבים שוטים. הוא גם היה מלא ערוצים, תעלות ומהמורות ששרדו ממלחמת השחרור.<br>בלוית שפינר הלכנו לראות את השטח המיועד לנו, ברור היה לנו, כי צפויה לנו כאן עבודה קשה, אך החלטנו לקבל את ההצעה ולהתיישב בכפר-הס. עשרות משפחות נרשמו להרחבה בכפר הס, וכל אחד קיווה בסתר-לבו שהוא יהיה בין 25 המאושרים. עד שיוחלט סופית בעניין זה היו כמה מהמועמדים באים מדי יום לכפר לעבודה. עבדנו בהוצאת תפוחי-אדמה, בהבאת זבל לפרדסים, בחפירת גומות להשקאה, בחפירת בורות להצבת עמודי-חשמל ולביוב וכן גם בקטיף בפרדסים. יום אחד הודיעו לכל הנרשמים ל"הרחבה" שעליהם לבוא לכפר-הס לעבודה, או כפי שקראו לכך - לימוד חקלאות, כדי לבחון מי מתאים להתיישבות ומי לא. שיכנו אותנו בבניין שהיום הוא מועדון-הנוער, נתנו לנו מיטות, סידרו מטבח, שבראשו עמדה שרה קליין ז"ל שנעזרה ע"י כמה חברות נוספות.<br>משה סלע היה המדריך החקלאי שלנו וגם סדרן העבודה. זאת הייתה תקופת-המבחן שלנו. כולנו היינו חדורים רוח אידיאליזם והאווירה הייתה אינטימית ומשפחתית. כעבור שבועות אחדים נבחרו מבין המועמדים 25 המשפחות שנראו מתאימות להתיישבות ואילו כל השאר עזבו את המושב. הייתי בין המאושרים שנתקבלו למושב. ועדה מיוחדת של חברי המושב נסעה למחנה, שבו שהו המשפחות כדי לעשות היכרות איתן ולהכינן לקראת אורח-החיים החדש. בין היתר שאלו את הנשים שאלות שונות. אחת הנשים נשאלה אם היא יודעת לחלוב פרה. האישה חשה כי אם תיתן תשובה שלילית עשוי הדבר לגרום לכך שמשפחתה לא תתקבל למושב, ולפיכך השיבה בוודאות: "כן, חלבתי הרבה פרות". "ומבכירה את יודעת לחלוב?" הייתה השארה השנייה. "זאת אינני יודעת" - ענתה בחיוך. השואל נראה מרוצה מתשובתה, אך האמת היא שאישה זו לא ידעה אפילו מה זאת מבכירה.<br>אנו, הגברים, המשכנו לעבוד בקטיף ובהעמסת תיבות-פרי על משאיות. עם גמר הקטיף הבאנו את המשפחות וה"רכוש" שהיה לנו לאוהלים שהוקמו בשבילנו במקום שבו נמצא המגרש לכדור-סל, ואילו את המשפחות עם ילדים קטנים שיכנו במחנה של צריפים שוודיים, במקום שנקרא היום "המחנה".<br>חיכינו להתחלת הבנייה של הבתים בשבילנו, אך במקום בתים הקימו בינתיים - לכל אחד על מגרשו - פחון של 20 מטר, ונאמר לנו: מי שלא מוכן לגור עד להקמת הבית בפחון רשאי לעזוב את המקום. ואכן, אחדים עזבו והם היום חברים במושב עין-ורד. אלה שנשארו הלכו לגור בפחונים, שליד כל אחד מהם הותקן ברז מים לשתייה, לבישול ולרחצה.<br>ב-15 ביוני 1951 התחילו לבנות את הבתים, ולקראת ראש-השנה נכנסנו לבתינו החדשים בני חדר וחצי ומטבחון - ובסה"כ 24 מ"ר.<br>לאחר שנכנסנו לבתים קיבלנו מהסוכנות שטח של 10 דונם ליד הבית. בהקשר זה פרץ הסכסוך הראשון בין הוותיקים והחדשים. הוותיקים טענו: זה קרוב לעשרים שנה אנו חיים בכפר-הס ויש לנו 3 דונם בלבד ליד הבית (טענה צודקת כשלעצמה), ואילו הם, שרק עתה באו, כבר קיבלו 10 דונם ליד הבית. בסופו של דבר נמצא הסדר כלשהו ונסתתמו הטענות. עתה, כשהפכנו לבעלי משקים, הוטלו עלינו כל החובות. כלומר - עוד לא היינו שווי-זכויות, אבל נהיינו שווי-חובות: סידרו אותנו בשמירה בלילות וגם הטילו עלינו מסי הכפר .אומנם עוד הוספנו לעבוד אצל החברים הוותיקים תמורת שתי לירות ליום (כי משקינו עדיין לא פרנסו אותנו), אבל מסים חייבים היינו לשלם.<br>אלה מהמתיישבים החדשים שהביאו עמם קצת כסף או רכוש מאירופה, רכשו ציוד והתחילו לגדל ירקות. כאשר השדות התחילו לתת יבול, קפצה עלינו צרה חדשה. הימים היו ימי-צנע והמחירים שקיבלנו מ"תנובה" בעד הירקות היו נמוכים מאוד. לעומת זאת אפשר היה לקבל בעד אותה תוצרת בשוק השחור פי ארבעה או חמישה. עתה מותר לגלות, ובעצם אין זה סוד, שהתחלנו למכור את התוצרת שלנו לא דרך "תנובה". פרץ איפוא סכסוך גדול בין המוכרים לבין ועד הכפר. רבים התחכמו ומצאו בכל זאת דרכים למכור את התוצרת באופן חופשי" דוד אוסישקי.<br>בתוך: בן ציוני יעקב, 1977, ספר כפר הס, הוצאת דפוס מוזס. "בשנים 1949-1948 לאחר יסוד המדינה זרמו למדינת ישראל רבבות יהודים ממחנות העקורים, ניצולי השואה. למדינה לא היו עוד אז הכלים המתאימים לקליטת רבבות עולים בחודש, ומחוסר ברירה שיכנה אותם במחנות-אוהלים שהוקמו למטרה זו. הייתי אחד העולים האלה וזכור לי היטב אורח-החיים במחנות העולים. כל אחד מאתנו חיפש דרך להיחלץ ממחנות אלה בהקדם. באחד הימים עבר קול במחנות שהסוכנות היהודית מארגנת עולים להתיישבות במושבים.
תנועת המושבים הקימה ארגונים להתיישבות בשתי צורות: 1) הקמת מושבים חדשים. 2) מילואים במושבים קיימים, שקראו להם "הרחבה". אני וקבוצת חברים נועדנו להרחבה של המושב כפר-הס.
כשבאנו לכפר-הס כדי לעשות היכרות עם המקום - התרשמנו מאוד. הוגד לנו שלכל חבר יש 7 דונם פרדס, כמה פרות, לול-עופות וכמה דונמים ירקות. הכל העיד שזה כפר מסודר ומאורגן היטב. לפי התכנית צריך היה לקבל 25 משפחות עולים, והשטח המיועד ל"הרחבה" נמצא בדרומו של המושב.
היה זה שטח שומם וריק, שגדלו בו קוצים ועשבים שוטים. הוא גם היה מלא ערוצים, תעלות ומהמורות ששרדו ממלחמת השחרור.
בלוית שפינר הלכנו לראות את השטח המיועד לנו, ברור היה לנו, כי צפויה לנו כאן עבודה קשה, אך החלטנו לקבל את ההצעה ולהתיישב בכפר-הס. עשרות משפחות נרשמו להרחבה בכפר הס, וכל אחד קיווה בסתר-לבו שהוא יהיה בין 25 המאושרים. עד שיוחלט סופית בעניין זה היו כמה מהמועמדים באים מדי יום לכפר לעבודה. עבדנו בהוצאת תפוחי-אדמה, בהבאת זבל לפרדסים, בחפירת גומות להשקאה, בחפירת בורות להצבת עמודי-חשמל ולביוב וכן גם בקטיף בפרדסים. יום אחד הודיעו לכל הנרשמים ל"הרחבה" שעליהם לבוא לכפר-הס לעבודה, או כפי שקראו לכך - לימוד חקלאות, כדי לבחון מי מתאים להתיישבות ומי לא. שיכנו אותנו בבניין שהיום הוא מועדון-הנוער, נתנו לנו מיטות, סידרו מטבח, שבראשו עמדה שרה קליין ז"ל שנעזרה ע"י כמה חברות נוספות.
משה סלע היה המדריך החקלאי שלנו וגם סדרן העבודה. זאת הייתה תקופת-המבחן שלנו. כולנו היינו חדורים רוח אידיאליזם והאווירה הייתה אינטימית ומשפחתית. כעבור שבועות אחדים נבחרו מבין המועמדים 25 המשפחות שנראו מתאימות להתיישבות ואילו כל השאר עזבו את המושב. הייתי בין המאושרים שנתקבלו למושב. ועדה מיוחדת של חברי המושב נסעה למחנה, שבו שהו המשפחות כדי לעשות היכרות איתן ולהכינן לקראת אורח-החיים החדש. בין היתר שאלו את הנשים שאלות שונות. אחת הנשים נשאלה אם היא יודעת לחלוב פרה. האישה חשה כי אם תיתן תשובה שלילית עשוי הדבר לגרום לכך שמשפחתה לא תתקבל למושב, ולפיכך השיבה בוודאות: "כן, חלבתי הרבה פרות". "ומבכירה את יודעת לחלוב?" הייתה השארה השנייה. "זאת אינני יודעת" - ענתה בחיוך. השואל נראה מרוצה מתשובתה, אך האמת היא שאישה זו לא ידעה אפילו מה זאת מבכירה.
אנו, הגברים, המשכנו לעבוד בקטיף ובהעמסת תיבות-פרי על משאיות. עם גמר הקטיף הבאנו את המשפחות וה"רכוש" שהיה לנו לאוהלים שהוקמו בשבילנו במקום שבו נמצא המגרש לכדור-סל, ואילו את המשפחות עם ילדים קטנים שיכנו במחנה של צריפים שוודיים, במקום שנקרא היום "המחנה".
חיכינו להתחלת הבנייה של הבתים בשבילנו, אך במקום בתים הקימו בינתיים - לכל אחד על מגרשו - פחון של 20 מטר, ונאמר לנו: מי שלא מוכן לגור עד להקמת הבית בפחון רשאי לעזוב את המקום. ואכן, אחדים עזבו והם היום חברים במושב עין-ורד. אלה שנשארו הלכו לגור בפחונים, שליד כל אחד מהם הותקן ברז מים לשתייה, לבישול ולרחצה.
ב-15 ביוני 1951 התחילו לבנות את הבתים, ולקראת ראש-השנה נכנסנו לבתינו החדשים בני חדר וחצי ומטבחון - ובסה"כ 24 מ"ר.
לאחר שנכנסנו לבתים קיבלנו מהסוכנות שטח של 10 דונם ליד הבית. בהקשר זה פרץ הסכסוך הראשון בין הוותיקים והחדשים. הוותיקים טענו: זה קרוב לעשרים שנה אנו חיים בכפר-הס ויש לנו 3 דונם בלבד ליד הבית (טענה צודקת כשלעצמה), ואילו הם, שרק עתה באו, כבר קיבלו 10 דונם ליד הבית. בסופו של דבר נמצא הסדר כלשהו ונסתתמו הטענות. עתה, כשהפכנו לבעלי משקים, הוטלו עלינו כל החובות. כלומר - עוד לא היינו שווי-זכויות, אבל נהיינו שווי-חובות: סידרו אותנו בשמירה בלילות וגם הטילו עלינו מסי הכפר .אומנם עוד הוספנו לעבוד אצל החברים הוותיקים תמורת שתי לירות ליום (כי משקינו עדיין לא פרנסו אותנו), אבל מסים חייבים היינו לשלם.
אלה מהמתיישבים החדשים שהביאו עמם קצת כסף או רכוש מאירופה, רכשו ציוד והתחילו לגדל ירקות. כאשר השדות התחילו לתת יבול, קפצה עלינו צרה חדשה. הימים היו ימי-צנע והמחירים שקיבלנו מ"תנובה" בעד הירקות היו נמוכים מאוד. לעומת זאת אפשר היה לקבל בעד אותה תוצרת בשוק השחור פי ארבעה או חמישה. עתה מותר לגלות, ובעצם אין זה סוד, שהתחלנו למכור את התוצרת שלנו לא דרך "תנובה". פרץ איפוא סכסוך גדול בין המוכרים לבין ועד הכפר. רבים התחכמו ומצאו בכל זאת דרכים למכור את התוצרת באופן חופשי" דוד אוסישקי.
בתוך: בן ציוני יעקב, 1977, ספר כפר הס, הוצאת דפוס מוזס.
